אי־ספיקת כליות (מחלת כליה כרונית)

​​​מהי אי־ספיקת כליות (מחלת כליה כרונית)?

מחלת כליה כרונית או אי־ספיקת כליות (Chronic Kidney Disease, Chronic Renal Failure) היא מצב שבו קיימת פגיעה ברקמת הכליה ו/או בתפקוד הכליה. 

זוהי מחלה נפוצה מאוד: כ־15% מהאוכלוסייה הבוגרת סובלים מכך, וכ־80% מהם אינם מאובחנים.

למחלת כליה כרונית עלולים להיות סיבוכים רבים שנוטים להחריף ככל שהמחלה מחמירה ושפוגעים במערכות רבות בגוף ולעיתים גם בכליה עצמה. לכן חשוב לזהות אותה מוקדם ככל האפשר ולטפל בה וכן בגורמי הסיכון ובסיבוכים שלה.

מהם תפקידי הכליה?

תפקידי הכליה כוללים סינון מהדם (ובכך למעשה מהגוף) של נוזלים ושל חומרים מומסים שונים כמו רעלים ותרופות והוצאתם מהגוף בנוזל השתן.

כמו כן אחראיות הכליות למאזן הנוזלים בגוף, לאיזון לחץ הדם, לאיזון רמות המלחים בגוף, לשפעול של ויטמין D לנגזרת פעילה ולייצור ההורמון אריתרופואיטין (ההורמון שמעודד את יצירת כדוריות הדם האדומות).

פגיעה בתפקוד הכליות עלולה לגרום להצטברות של חומרי פסולת ושל נוזלים בגוף, להפרעה במאזן המינרלים כמו אשלגן, מגנזיום, סידן וזרחן ולהפרעה בייצור חומרים חיוניים כמו ויטמין D ואריתרופואטין.

ממה נגרמת מחלת כליה כרונית?

ישנם גורמי סיכון רבים שפוגעים ברקמת הכליה ובתפקודה (ובמקביל גם בלב ובכלי הדם). אלה הם החשובים שבהם:

• סוכרת - הן מסוג 1 והן מסוג 2 - היא אחת הסיבות המובילות למחלת כליה כרונית בעולם המערבי.

• עודף משקל.

• התסמונת המטבולית.

• לחץ דם גבוה.

• עישון.

• היפרליפידמיה (יתר שומנים בדם).

• מחלות של הלב (כמו אי־ספיקת לב) ושל כלי הדם (כמו וסקוליטיס) ובמיוחד של כלי הדם המובילים דם אל הכליה ובתוכה.

• התסמונת הלבבית־כלייתית. יש לציין שאי־ספיקת כליות ומחלה של הלב ושל כלי הדם עלולות להחמיר זו את זו. כשהלב כושל, גם הכליות מתקשות לתפקד; כשהכליות חלשות, גם הלב מתקשה לתפקד. לכן מחלת כליה כרונית ומחלה של הלב ושל כלי הדם לרוב משולבות זו בזו. השילוב הזה נקרא התסמונת לבבית־כלייתית (Cardio Renal Syndrome).

• עלייה בגיל. אי־ספיקת כליות שכיחה יותר בגיל המבוגר - במיוחד אם קיימת היסטוריה אישית או משפחתית (גנטית) של מחלות כליה או של מחלות לב וכלי דם או אם ישנם גורמי סיכון קשים שאינם מטופלים כיאות.

• גורמים גנטיים ומחלות תורשתיות. אצל אנשים בריאים יחסית, שאין במשפחתם רקע גנטי של מחלות כליה וללא גורמי סיכון (או שגורמי הסיכון מטופלים היטב), עשויה הירידה בתפקוד הכליות להיות מתונה: אצל כשליש מבני ה־75 ויותר הירידה בתפקוד הכליות היא מינימלית ועומדת על שיעור של כ־10% בלבד.

קיומם של גורמי סיכון - גם ללא מחלות קשות שפוגעות בכליות - גורם להזדקנות הכליות. זו מתחילה לרוב בגיל 40 ומתבטאת בירידה הדרגתית בתפקוד הכליות - בממוצע בשיעור של 0.75% בשנה. בגיל 80 עלולה הירידה להגיע לשיעור מצטבר של כ־30%. אובדן תפקוד בשיעור כזה מתרחש לעיתים קרובות ללא שינוי בולט ברמת הקריאטינין בדם.

אצל אנשים שלהם רקע גנטי של מחלות כליה ו/או גורמי סיכון קשים שאינם מטופלים כיאות עלולה הירידה בתפקוד הכליות להיות תלולה יותר ומלוּוה בעלייה ניכרת ברמת הקריאטינין.

כשהכליות מתפקדות בשיעור של 45% בלבד מהתפקוד המלא, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה בינונית־קשה. אם רמת התפקוד עומדת על פחות מ־30%, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה קשה, ואם מדובר בשיעור של פחות מ־15% - מדובר במחלת כליה סופנית. ירידה של התפקוד הכלייתי לשיעור של 7.5% ופחות מחייבת טיפול בדיאליזה או השתלת כליה.

• זיהומים מערכתיים, זיהומים בדרכי השתן או בכליות, אבנים ו/או חסימות בדרכי השתן.

• מחלות כליה​, מחלות הפוגעות בפקעית הכליה (כמו סוכרת, נפרופתיה מסוג IgA), מחלות חיסון עצמי (מחלות אוטואימוניות כמו זאבת אדמנתית מערכתית), דלקת בכליות, או כליות פוליציסטיות.

• שימוש בתרופות מסוימות, ובהן משככי כאבים בעיקר מהמשפחה של נוגדי דלקת לא סטרואידיים (NSAID כמו אדוויל), אנטיביוטיקות למיניהן (בעיקר ממשפחת האמינוגליקוזידים), ליתיום וסוגים שונים של כימותרפיה.

• שימוש בחומרי ניגוד המשמשים בבדיקות הדמיה.

• תרופה למניעת איידס. מי שאמורים לקבל אמטריביר למניעת איידס (טיפול PrEP) צריכים לבדוק את תפקוד הכליות שלהם, ולפיו יש להתאים להם את המינון. במהלך הטיפול מתקיים מעקב אחרי תפקודי הכליות. אם מזוהה פגיעה בכליות, יש להפסיק את הטיפול. 

מהם התסמינים של מחלת כליה כרונית?

אי־ספיקת כליות נוטה להתפתח בהדרגה, ולעיתים קרובות גם התסמינים מופיעים בהדרגה. בדרך כלל ככל שהנזק שנגרם לכליות חמור יות​​​ר, כך גם יש גם החרפה בשכיחות ובחומרה של התסמינים. לכן חשוב לבדוק ולהעריך את תפקוד הכליות אצל מטופלים שסובלים מגורמי סיכון.

בתחילת התפתחותה של מחלת כליות המטופלים מרגישים בדרך כלל טוב, אינם מדווחים על תסמינים מיוחדים או שיש להם תסמינים קלים (כמו עייפות וחולשה). בגלל היעדר התסמינים המטופלים אינם מודעים לכך שיש להם ירידה בתפקוד הכליות, אלא אם הם עושים בדיקות דם ושתן, ומחלתם מתגלית.

לעומת זאת מחלת כליה כרונית מתקדמת יכולה לבוא לידי ביטוי במערכות רבות ובתהליכים רבים בגוף. אלה הם התסמינים העיקריים שלה:

• קוצר נשימה, בצקות ולחץ דם גבוה - כתוצאה מאגירת נוזלים ברקמות שונות.

• חוסר תיאבון, בחילה, הקאות, גרד, הפרעות שינה, כאבים בעקבות פגיעה בעצבים, הפרעות בחשיבה ובמצב ההכרה - כתוצאה מהצטברות רעלים.

• קשיים בתפקוד המיני.

• חולשה, עייפות וקוצר נשימה כתוצאה מהפרעה בייצור של כדוריות הדם האדומות. ההפרעה הזאת נגרמת בגלל שיבושים בהורמון אריתרופואטין שמפרישה הכליה ושמווסת את ייצור הדם בגוף וכן עקב מחסור בברזל ששכיח במחלת כליה כרונית.

• עצמות חלשות שנוטות להישבר וכאבי עצמות. הסיבה: כתוצאה מהירידה בתפקוד הכליה ישנה פגיעה במאזן הסידן, הזרחן והוויטמין D.

• שיבושים בפעולת הלב - עד כדי סיכון החיים - בגלל עודף אשלגן. נוסף על כך מגדילה מחלת הכליות את הסיכון למחלת לב איסכמית ולמחלה של כלי הדם הפריפריים.

• לחץ דם גבוה - בין היתר בגלל הצטברות של עודפי נוזלים.

מהם סימני האזהרה שמחייבים פנייה מיידית לרופא?

ירידה בכמות השתן, בחילות והקאות, כאבים בחזה, קוצר נשימה, חולשה ועייפות קשים וכן שינויים ביכולת החשיבה ובמצב ההכרה מחייבים לפנות מייד לבדיקה רפואית.

איך מאבחנים?

האבחנה נעשית על סמך בדיקת דם ובדיקות שתן. לעיתים יש צורך בנטילת דגימה (ביופסיה) מהכליה כדי לקבוע מהו הגורם שפוגע בה.

​​איך מעריכים את תפקוד הכליות?

הערך הקובע את תפקוד הכליות נקרא eGFR, והוא מצביע על יכולתה של הכליה לסנן את הדם ולפנות ממנו פסולת. הוא נקבע לפי ערך הקריאטינין בדם ותלוי גם בגיל ובמסת השרירים.

• אם ערך ה־eGFR הוא מתחת ל־60 מיליליטר בדקה, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה קלה־בינונית. 

• אם ערך​ ה־eGFR ה​וא מתחת ל־45 מיליליטר בדקה, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה בינונית־קשה.

• אם ערך ה־eGFR הוא מתחת ל־30 מיליליטר בדקה, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה קשה.

• אם מדובר בערכים של פחות מ־15 מיליליטר בדקה, מדובר במחלת כליה סופנית שתחייב בסופו של דבר טיפול חלופי באמצעות דיאליזה או השתלה.

נוסף על ערך ה־eGFR ישנם פרמטרים נוספים שנבדקים לצורך הערכת חומרתה של מחלת הכליות הכרונית, למשל הפרשת חלבון בשתן ובעיות מבניות של הכליות.

למידע על הבדיקות להערכת תפקודי כליות

איך מטפלים?

ראשית, חשוב לדעת שניתן למנוע פגיעה בכליות באמצעות שמירה על אורח חיים בריא: פעילות גופנית סדירה, הימנעות מעישון, הגבלת הצריכה של אלכוהול, של מלח ושל חלבונים מהחי, שמירה על משקל תקין והקפדה על תזונה מאוזנת מפחיתות את הסיכון לחלות במחלת כליה כרונית.

אם הכליות נפגעו, לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, אולם ניתן למנוע נזק נוסף לכליות באמצעות טיפול תרופתי מתאים. כמו כן ניתן לתת טיפול תרופתי לסיבוכים השונים שנובעים מהפגיעה בכליות.

• מתן תרופות נגד לחץ דם גבוה שגם מקטינות את כמות החלבון בשתן (שנוכחותו בשתן קשורה לפגיעה בכליות ובלב). כמו כן רצוי לתת תרופות שמיועדות להפחית את רמות החלבון בשתן כמו מעכבי  ACE (למשל רמיפריל ואנלפריל), מעכבי ARB (כמו לוסרטן, ולסרטן וקנדסרטן).

גם תרופות ממשפחת ה־MRA, כמו ספירונולקטון, יכולות לסייע לאיזון לחץ הדם ולהפחתת כמות החלבון בשתן. במטופלים שסובלים גם מאי־ספיקת לב עשויה גם התרופה אנטרסטו להפחית את כמות החלבון בשתן. לעיתים מקבלים המטופלים תרופות נוספות לטיפול בלחץ הדם הגבוה.

התרופות האלה יעילות, אך ככל שהמחלה מתקדמת, הן עלולות גם להעלות את רמות האשלגן בדם, ולכן הרופא צפוי לעקוב אחרי תוצאותיהן של בדיקות דם.

• מתן תרופות משתנות כמו פוסיד להוצאת נוזלים ומלח ולאיזון לחץ הדם ורמות האשלגן בדם. כשיש צבירת נוזלים משמעותית, לפעמים משתמשים במקום פוסיד בתרופה מטולזון.

• איזון הכולסטרול: הפחתה של רמת הכולסטרול ה"רע" (LDL) בדם במטופלים בסיכון גבוה אל מתחת ל־55 באמצעות שימוש בתרופה ממשפחת הסטטינים (כמו אטורבסטטין).

לעיתים משלבים עם הסטטין גם את התרופה אזטימיב (אזטרול), ובמידת הצורך - תרופה ממשפחת ה־PCSK9 (כמו רפאטה ופרלואנט). אלה ניתנות פעם בשבועיים בזריקה תת־עורית.

• תרופות מהמשפחה של מעכבי SGLT2. התרופה פורסיגה ניתנת למטופלים שסובלים ממחלת כליה כרונית בין אם יש להם סוכרת ובין אם לאו. השימוש בתרופה הזאת מפחית את הסיכון להידרדרות בתפקוד הכליות, לפגיעה בלב ולמוות.

התרופה ג'רדיאנס צפויה אף היא לקבל בקרוב אישור מרשויות הבריאות לטיפול בחולי אי־ספיקת כליות - גם אם יש להם סוכרת וגם אם הם בלי סוכרת.

פורסיגה וג'רדיאנס יעילות שתיהן לטיפול בסוכרת המלוּוה בתסמונת הלבבית־כלייתית (אי־ספיקת לב המלוּוה באי־ספיקת כליות).

• איזון הסוכרת. חולי סוכרת צריכים להקפיד על איזון הסוכרת. את המעקב אחרי איזון המחלה עושים באמצעת בדיקת ההמוגלובין המסוכרר (HbA1C) בדם. הרופא קובע את יעד הטיפול (רמות ההמוגלובין המסוכרר) בהתאם למספר שנות הסוכרת ובהתאם לגורמים אחרים.

חולי סוכרת מסוג 1 מקבלים טיפול באינסולין כדי לאזן את רמות הסוכר בדם.

למי שסובל מסוכרת מסוג 2 וממחלת כליה כרונית, התרופות המומלצות כיום כוללות את מטפורמין ותרופות מהמשפחה של מעכבי SGLT2 (פורסיגה וג'רדיאנס). כמו כן, בעבור מרבית המטופלים מומלצות גם תרופות ממשפחת האגוניסטים ל־GLP1 (כמו ויקטוזה, טרוליסיטי ואוזמפיק) - במיוחד אם יש להם מחלת לה איסכמית או שהם סובלים מהשמנה.

• מטפורמין. התרופה ניתנת לחולי סוכרת מסוג 2 שסובלים ממחלת כליה קלה או בינונית, אך אסור לתת אותה למי שסובלים ממחלת כליה קשה.

בניגוד לטענה שהשתרשה, מטפורמין אינה הורסת את הכליות, אבל, כאמור, אסור להשתמש בה במחלת כליות קשה. הסיבה: במצב של אי־ספיקת כליות מתקדמת עלולה מטפורמין להצטבר בדם ולגרום לחמצת. לכן חולי סוכרת שנוטלים מטפורמין וסובלים ממחלת כליה כרונית צריכים לעשות בקביעות בדיקות דם.

כל מטופל במטפורמין שסובל ממחלה משמעותית הכרוכה בירידה בלחץ הדם ובתפקוד כלייתי לקוי (התסמינים האפשריים: שלשולים, הקאות, חום גבוה) צריך להפסיק את הנטילה של מטפורמין ולפנות לקבלת טיפול רפואי.

יש לציין שמטפורמין משולבת בתרופות אחרות (כמו ג'נואט, ג'רדיאנס דואו וקסיגדו XR), והאזהרות בנוגע למטפורמין חלות גם עליהן.

• יש לשים לב: ישנן תרופות לסוכרת מסוג 2 שמומלץ להימנע מהן כשחולים במחלת כליה כרונית. מדובר בעיקר בתרופות ממשפחת הסולפונילאוראה כמו גלובן.

• תרופות מהמשפחה של מעכבי SGLT2 כמו ג'רדיאנס ופורסיגה (נכתבת גם פורקסיגה). כפי שכבר צוין, ג'רדיאנס ופורסיגה בולמות את ההידרדרות בתפקוד הכליות, מפחיתות את כמות החלבון בשתן ומשפרות את תפקוד הלב. עם זאת, מאחר שהן גורמות להפרשה מוגברת של שתן, יש להקפיד על שתייה מספקת של נוזלים כדי למנוע התייבשות. יש להתייעץ עם הרופא המטפל בנוגע לכמות שיש לשתות במהלך השימוש בתרופות האלה.

• תרופות ממשפחת האגוניסטים ל־GLP1 (כמו ויקטוזה, טרוליסיטי ואוזמפיק). התרופות האלה, שניתנות לטיפול בסוכרת, מפחיתות את הפגיעה בלב, במוח ובכלי דם, מסייעות לאיזון הסוכרת ולירידה במשקל ומונעות הידרדרות בתפקוד הכליות.

• קרנדיה (פינרנון). באחרונה אושרה התרופה הזאת לטיפול במחלת כליה כרונית בקרב חולי סוכרת מסוג 2. היא מפחיתה חלבון בשתן ובולמת הידרדרות בתפקוד הכליות והלב.

טיפול בסיבוכים האפשריים של מחלת כליות כרונית

• טיפול בחמצת המטבולית באמצעות מתן בסיס כמו ביקרבונט או דיאטה של ירקות ושל פירות דלי אשלגן כדי להגן על הכליות ועל העצמות.

• מתן קיאקסלאט או ולטסה למי שצובר אשלגן בדם. הטיפול הזה מפחית את רמות האשלגן בדם ומפחית את הסיכון להפרעות קצב. יש לטפל באשלגן גם באמצעות תזונה מתאימה (ראו פירוט למטה).

• טיפול במחלת עצם מטבולית ומניעתה באמצעות נטילת תרופות שמפחיתות את ספיגת הזרחן ממערכת העיכול כמו פוסרנול (לנתנום) או רנוולה (סבלמר) ומתן תוספת מתאימה של ויטמין D.

• טיפול באנמיה באמצעות מתן אריתרופואטין וברזל. במחלת כליה כרונית שכיחה הפרעה בספיגת הברזל במעי. עד לא מכבר, כשלא הועיל מתן ברזל פומי (דרך הפה), נהגו לתת ברזל באמצעות עירוי תוך־ורידי.

אבל כיום כבר קיימים תכשירי ברזל פומיים כמו סידרל פורטה שנספגים היטב גם אצל חולים במחלת כליה כרונית ובמצבים של דלקת ושל זיהום. התכשירים האלה מעלים את רמות ההמוגלובין ומפחיתים את הסיבוכים שעלולים להתלוות למתן ברזל דרך הווריד (כמו החמרת זיהום, דלקת ופגיעה בכלי הדם). כמו כן עירוי תוך־ורידי פוגע בוורידים שלשלמותם נזקקים המטופלים, אם בשלב כלשהו יש לטפל בהם בהמודיאליזה.

עם זאת, במקרים של אנמיה משמעותית יותר, הרופא יבחר לתת ברזל בעירוי תוך־ורידי.

התרופה אריתרופואטין היא הורמון שגורם לייצור של כדוריות דם אדומות. היא ניתנת בזריקות שנקראות בינוקריט, ארנספ, אפרקס או רקורמון.

• טיפול באבני כליה ומניעת חזרתן באמצעות פרוצדורות שונות ובאמצעות בירור גורמי סיכון והתאמת שתייה, תזונה וטיפול תרופתי.

• שתייה. הדרכת המטופל בנוגע לכמות המים המומלצת לו בהתאם למצבו כדי לשמור על תפקוד הכליות, המוח והלב.

• טיפול באמצעות סטרואידים למי שסובל ממחלות חיסון עצמי (כמו זאבת מערכתית אדמנתית). כמו כן נותנים במצבים כאלה תרופות ביולוגיות ותרופות שמדכאות את מערכת החיסון. הרופא קובע את הטיפול המומלץ בהתאם לסוג המחלה.  

• מתן תרופות לשיכוך כאבים ששכיחים אצל חולים שסובלים ממחלת כליה כרונית (יש להימנע משימוש בתרופות לשיכוך כאבים מהמשפחה של נוגדי דלקת לא סטרואידיים - NSAIDs - כמו אדוויל, נורופן, ארקוקסיה, וולטרן, שכן אלה עלולים לפגוע בכליות); מתן תרופות נגד בחילות, נגד גרד ונגד הפרעות בשינה. התופעות האלה שכיחות בקרב מי שסובלים ממחלת כליה כרונית.

• אם הפגיעה בכליה היא סופנית, הטיפול הוא באמצעות דיאליזה או באמצעות השתלת כליה.

חשיבות התזונה במחלת כליה כרונית

חשוב שחולים במחלת כליה כרונית יהיו במעקב אצל דיאטנ/ית שהתמחו בתחום הנפרולוגיה.

• פגישה עם דיאטנ/ית בכללית: המדריך המלא

בהתאם לדרגת החומרה של מחלת הכליה ולפי המאפיינים האינדיווידואליים של כל מטופל ממליצים הדיאטנים על סוג התזונה המועדף.

צריכה של תזונה עשירה במלח עלולה לגרום לעלייה בלחץ הדם, לצבירת נוזלים ולהחמרה בתפקוד הכליות. לכן יש להקפיד על תזונה דלת מלח.

תנודות חריפות ברמות האשלגן בדם - גם אם זמניות או חד־פעמיות - עלולות לשבש את פעילות הלב ולסכן חיים. לכן חשוב מאוד להגביל את הצריכה של חלב לשתייה וכן של פירות ושל ירקות שעשירים באשלגן.

טיפול במחלת עצם מטבולית ומניעתה נעשים באמצעות תזונה שדלה במאכלים עתירי זרחן כמו מזון תעשייתי, איברי פנים של בעלי חיים וחלב לשתייה.

עלולים להיות סיבוכים?

הכליות הן איבר חיוני ביותר, ופגיעה בהן עלולה לגרום לסיבוכים רבים ואף לסכן את החיים.

אלה הם הסיבוכים האפשריים:

• בצקות. מאחר שהכליות כושלות, הן לא מצליחות לסנן היטב את הדם ואת השתן וכתוצאה מכך מצטברים נוזלים בגוף וגורמים לבצקות. 

• חלבון בשתן. כשהכליות מתפקדות באופן תקין, חלבון איננו עובר לשתן או שעובר בכמות מזערית. כאשר הכליות מאבדות מיעילותן, חלבונים (כמו אלבומין) מופיעים בשתן.

• רמת אשלגן גבוהה בדם. הכליות אחראיות, בין היתר, למאזן המלחים בדם. במחלת כליות כרונית רמות האשלגן בדם עלולות לעלות. רמות גבוהות של אשלגן בדם מעלות את הסיכון להפרעות בקצב הלב.

• חמצת מטבולית. כאמור, הכליות אחראיות למאזן המלחים ולרמת חומציות תקינה של הדם ושל השתן. כאשר יש מחלת כליות כרונית, התפקוד של הכליות משתבש, וכתוצאה מכך יש חמצת בדם שגורמת להפרעות נשימה ועלולה להיות מסוכנת.

• לחץ דם גבוה. מחלת כליות עלולה לגרום ללחץ דם גבוה שאותו קשה לאזן.

• מחלות לב. הפגיעה בכליות מעלה את הסיכון למחלת לב איסכמית, להפרעות קצב ולהתקף לב.

• שבץ (אירוע מוחי), פגיעה במערכת העצבים ובפעילות המוח.

• מחלת עצם מטבולית. מחלת כליה כרונית פוגעת במאזן הסידן, הזרחן והוויטמין D, וכתוצאה מכך העצמות נחלשות ונוטות להישבר. במקרים רבים מחלת עצם מטבולית הולכת יד ביד עם אוסטאופורוזיס. נוסף על כך עלולים להתלוות למחלת עצם מטבולית גם כאבי עצמות, הסתיידויות בלב ובכלי דם ופגיעה בתפקוד הלב.

• בלוטת הפאראתירואיד (יותרת התריס) עלולה אף היא להיפגע ממחלת כליות כרונית ולייצר רמות גבוהות של ההורמון PTH - מה שעלול להחריף את הפגיעה בעצמות.

• אנמיה. הכליות מפרישות הורמון שמשתתף בייצור של כדוריות הדם האדומות. פגיעה בכליות עלולה לגרום לירידה ברמת ההורמון הזה וכך לגרום לאנמיה. נוסף על כך, מחסור בברזל, ששכיח אף הוא במחלת כליה כרונית, תורם גם הוא באופן משמעותי להיווצרות אנמיה.

• קשיים בתפקוד המיני.

מהי מחלת כליה סופנית (ESRD)?

ללא טיפול מלא ומותאם למטופל נוטה מחלת כליה כרונית להחמיר במשך הזמן, ולאחר חודשים או שנים היא עלולה להפוך למחלת כליה סופנית (End Stage Renal Disease ובקיצור: ESRD).

מחלת כליה סופנית מצריכה מציאת תחליף לכליה שאינה מתפקדת. התחליף הזה עשוי להיות טיפולי דיאליזה או השתלת כליה. שני הפתרונות האלה הם תחליף חלקי לכליות המקוריות מהבחינה הכמותית ומהבחינה האיכותית. השתלה עדיפה על פני טיפול בדיאליזה - בחולים המתאימים שעברו הכנה מתאימה.

איך חיים עם מחלת כליה כרונית?

רוב האנשים שסובלים מאי־ספיקת כליות קלה עד בינונית יכולים לנהל שגרת חיים רגילה לגמרי בעבודה, במשפחה ובתחביבים. חשוב מאוד לשמור על אורח חיים בריא: להקפיד על פעילות גופנית סדירה לא עצימה, לשמור על משקל גוף תקין, להימנע מעישון, להתמיד במעקב הרפואי ובנטילת הטיפול התרופתי שעליו המליץ הרופא המטפל.

אם סובלים מסוכרת או ממחלה אחרת שעלולה לפגוע בכליות, חשוב מאוד לטפל באותה המחלה כדי למנוע נזק נוסף לכליות.

יש להיזהר ממאמץ גופני קשה - במיוחד בתנאי חום - ולהימנע מאובדן נוזלים במצבים של שלשול ושל הקאות. מומלץ להגביל את צריכת המלח, האשלגן, החלבון, הזרחן והסידן בעזרת דיאטן או דיאטנית שעוסקים בתחום הנפרולוגיה.

יש להגביל את השימוש במשככי כאבים מקבוצת נוגדי הדלקת הלא סטרואידיים (NSAIDs) שעלולים לפגוע בכליות בדרכים שונות.

יש להתייעץ עם רופא המשפחה בנוגע לנטילתה של כל תרופה חדשה שלא יודעים מהי השפעתה על הכליות.

אם נגרם לכליות נזק קשה או אף סופני, קשה מאוד לשמור על אורח חיים רגיל, ויש צורך בטיפול רפואי אינטנסיבי. מי שכליותיהם נפגעו באופן סופני נזקקים לרוב לטיפולי דיאליזה, והשאיפה היא לשפר את מצבם באמצעות השתלת כליה. למרבה הצער, השתלה אינה מתאימה לכל מטופל.

ד"ר דוד טובבין הוא מנהל המכון לנפרולוגיה וליתר לחץ דם במרכז הרפואי העמק מקבוצת כללית

ד"ר קובי כהן הוא רוקח קליני במחוז דן-פתח־תקווה בכללית ועורך בכיר של מדריך התרופות באתר כללית